זר במקום מוכר (2001)

עשר שנים אחרי "בעניין הבאסים" של הבמאי אילן יגודה, מה נשאר מאותו צורך לביטוי אישי? מה קרה בינתיים לשמחת היצירה של רע, מאור ואורן מ"זקני צפת", איפה ירונה כספי, אז על סף פריצה, איפה תמיר אלברט מ"נושאי המגבעת", שהיתה נושאת דגל ומודל ללהקות אחרות, ומה השינוי שחל ביורם, דוד, מייק ורן מ"כנסיית השכל", אז זרים בתל אביב, שהגיעו זה עתה משדרות בהופעתם הראשונה בטלוויזיה, וכיום "להקת השנה 2000"? איך נראית ההתבגרות שלהם? האם ויתרו על הצורך ליצור? במיוחד כעת, כאשר הרוק הפסיק להיות האפיק המרכזי לצעירים והדאנס והטכנו שולטים בכיפה, וכשהם מצויים באווירה של ואקום תרבותי, האם יש טעם בכלל להמשיך ליצור, להתעקש ולהשאר ילדים? "כל יום שינקין, הלוך חזור, מרוטשילד לאלנבי ובחזרה, בתקווה שיום אחד יקרה משהו שישנה לך את החיים".