הסיפור של סולימאן (2024) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

סרטי הראשון הופ – סיפר את סיפורם של הופ ולאונרד, גבר מקמרון ואישה מניגריה, הנפגשים בדרכם לאירופה. בשיחות שהתעוררו בעקבות הפצת הסרט רבים שאלו אותי אם אני רוצה לכתוב סרט המשך ולספר את קורות בני הזוג כשהגיעו לצרפת. התנגדתי לרעיון הזה כיון שהנסיעה הייתה אחת הסיבות בגללן רציתי לעשות סרטים. צילמתי את כל סרטי במקומות רחוקים כמו מרוקו, וייטנאם, הרפובליקה המרכז אפריקנית.
אבל המחשבה על רוכבי האופניים האלו הייתה נצורה אצלי ואז עלתה המחשבה מה אם אצלם את פריז כעיר זרה בה מתקיימים קודים שאנחנו לא מכירים. בה כל שוטר הוא איום, בה התושבים הם עוינים ומרוחקים. מהפרויקטים למגורים בפרברים לבתים בסגנון האוסמן במרכז העיר, ממסעדות מקדונלד, לבניני המשרדים. מן המקלטים לקרונות רכבות הפרברים. צלמתי את העיר שלי, לעיתים במרחק זריקת אבן מן המקום בו אני גר, אבל מזווית שונה בצורה רדיקלית.
בסרט "האחר" הוא אנחנו. העובד שמזמין המבורגר, עובר האורח הנתקל במקרה בשליחי המזון ומקלל אותם ואיש הממשל העומד מול סולימאן.

התסריט
רציתי לבסס את התסריט על בסיס דוקומנטרי מוצק, נפגשתי עם אלין דאלביס יוצרת דוקומנטרית שהפכה למלהקת ויחד פגשנו שליחי מזון. הם סיפרו לנו על המתרחש מאחורי הקלעים בעבודה שלהם. הבעיות עם מי שמנהלים את החשבונות שלהם, הניסיונות לעבוד עליהם וכשהם נפלו קורבן לרמאות, המפגש עם הלקוחות שלהם. הם סיפרו לנו על הקשיים שלהם למצוא מקום מגורים. על הקשרים עם השליחים האחרים, קולגות שהם לא בהכרח חברים. בכל הסיפור נושא הניירות היה נושא בולט. במיוחד בקרב בני גינאה שדברנו איתם, מרביתם היום מבקשי מקלט, או שהיו כאלה בעבר. כל תהליך מילוי הטפסים והגשתם היה נושא אובססיבי עבורם. כיון שקבלת מקלט יכולה לשנות את חייהם בצורה דרמטית. המקרה הגרוע ביותר שיכול לקרות לך הוא לא שיגנבו את האופניים שלך, כיון שאם זה יקרה תכול לקנות אחרות בשכונת ברבס כבר למחרת, המקרה הגרוע ביותר שיכול לקרות לך הוא להיכשל במבחן בקשת קבלת המקלט.

הסרט מספר על היומיים המובילים לראיון של סולימאן. רציתי שהסרט יהיה בקצב מהיר להוביל לזה. החלטתי כבר בתחילת הדרך לשמור את הסיפור קצר וכך עם השותפה שלי לכתיבה בנינו את הסרט יותר כמו מותחן מאשר כמו סרט אמירה חברתית.
במהלך היומיים הללו כשהגיבור שלנו צריך לנוח לפני הריאיון אין לו רגע אחד לנשום. הוא מתרוצץ מנסה לפתור בעיות הנערמות עוד ועוד. מתמודד עם החברה האירופאית חסרת הרחמים שאנו נוטים לחשוב שהיא ההפך מזה, שנוהגת בצורה נוראית באלו שאינם אזרחים.
הגיבור שלי הוא לא לגמרי חיובי, לא רצתי לצייר דמות של אדם טוב הנאבק בחוקי הגירה קשוחים. זה קל מדי וזה לא גורם לך לחשוב. אני מעדיף לשאול שאלות, האם מגיע לסולימאן להישאר בצרפת? האם מגיע לו לקבל מקלט? האם הוא צריך לקבל מקלט? ומה אתה כצופה חושב על כך?

על הליהוק
כמעט כל השחקנים בסרט הם לא מקצועיים וללא ניסיון קודם. יחד עם המלהקת עשינו אודישן פתוח. עברנו ברחובות פריז ופגשנו שליחי מזון. חיפשנו בקרב אנשי הקהילה הגינאית ולבסוף באמיין מצאנו את אבו סנגרה בן ה-23, שהגיע לצרפת שבע שנים קודם לכן, כשהוא היה עדיין קטין. הפנים שלו, הדבור שלו, הנוכחות האינטנסיבית שלו מול המצלמה הבהירה לנו מיד זה הוא!
במהלך מספר חודשים עשינו עם סנגארה חזרות (לבני גינאה יש נטייה לקרוא לעצמם בשם המשפחה ולא בשם הפרטי) ואז עם שחקנים נוספים. היה משקל מאד כבד על כתפיו. הוא נמצא בכל סצנה כמעט בכל שוט. בחייו הוא מכונאי לא שליח. במשך מספר שבועות הוא עשה את העבודה הזו. כדי להרגיל את עצמו למנהגים היומיומיים של שליח. הרכיבה על אופניים, השימוש בטלפון, באפליקציה, סחיבת התיק והמפגש עם הלקוחות וצוותי המסעדות. לאט לאט הוא נכנס לתפקיד. זמן החזרות הזה סייע בידי השחקנים להיכנס לדמויות וסייע בידי לשכתב את התסריט ולהתאים אותו לדרכים המיוחדות שלהם. זה מה שאני אוהב בעבודה עם שחקנים לא מקצועיים, הם באים כמו שהם, מביאים את העולם שלהם איתם וזה התפקיד שלי לפתח ולקבל את הייחודיות שלהם.

במהלך 40 ימי הצילום סנגארה ריגש אותנו מאד, לעיתים ביופי עוצר נשימה עם פנים מלאות הבעה שכל הזמן משתנות. מציג מנעד רחב של רגשות, הוא תמיד משכנע וברגעים רבים מאד מרגש.

הריאיון
כדי לכתוב את הסצנה האחרונה שאלתי יוצאי גינאה על הריאיון שלהם. גם ניתנה לי האפשרות מצד הארגון הצרפתי להגנה על פליטים ועל חסרי מדינה לצפות בראיונות שהם מקיימים ושוחחתי עם מנהלי הראיונות. רציתי להציג את שתי נקודות המבט בסצנה הזו. רציתי שהריאיון בסרט יהיה כמעין דו קרב.
זו הייתה סצנה מאתגרת עבור השחקנים. לא רק 20 עמודים שהיו צריכים ללמוד בעל פה אלא גם סצנה קשה מבחינה רגשית. כתבנו את הסצנה לאחר החזרות, משלבים את הסיפור של סולימאן עם הסיפור של סנגארה. זה הצריך אומץ רב מצדו לעשות את זה והוא הלך על זה וגרם לכולנו לעור ברוז. באותו היום חשתי שהוא הפך לשחקן הנפלא שכולנו חשבנו שהוא יכול להיות.

אופניים והעיר
עבורי סצנות הרכיבה הם לא סיפור של רכיבה בלבד, כשאתה רוכב בעיר אתה לגמרי נבלע בכאוס העירוני, אנחנו חשים כצופים בעוצמה, באנרגיה וגם בתחושה מתמדת של סכנה. כדי לצלם את האופניים של סולימאן השתמשנו באופנים נוספים זו הייתה הדרך היחידה שלנו להשתלב בתנועה. זוג אופניים אחד לדימוי, זוג אופניים שני לסאונד. רוב הזמן אני רכבתי על האופניים לסאונד כדי להיות מחובר לגמרי לצילומים. רציתי להביא כמה שיותר מציאות לסיפור, לעלילה. גם רציתי שחלק מסצנות הדיאלוג המורכבות יצלמו בלב חיי העיר. ברכב, בתוך התנועה בין הקהל. מתכנן הקול איתו עבדתי כבר בשלושה סרטים, היה צריך להמציא שיטות חדשות להקלטת קול, כדי להתמודד על האתגרים של צילום בלב המהומה העירונית.

זה היה גם אתגר מבחינת צילום במקומות הצילום, לא חסמנו אף כביש בזמן הצילומים מלבד בסצנת התאונה. התמודדנו עם הולכי הרגל והמכוניות הנוסעות. וזה אפשר לנו להביא תחושה חזקה של לחץ וכאוס. להטמיע את הצופה במציאות כשאנחנו משתמשים בכל האמצעים של קולנוע וסיפור.
צילמנו עם צוות קטן ביותר, במרבית הפעמים היו חמישה שישה אנשים, לעיתים שלושה בלבד. גם בערכה ניסינו לתת את תחושת המהירות כאילו היומיים שהובילו לראיון היו מרדף ארוך אחד.
אין מוסיקה בסרט, זו הייתה החלטה שלי מתחילת הדרך, לא מניסיון לדבוק בסגנון דוקומנטרי. אלא מרצון לדבוק בצליל ובקולות של העיר, הצפצפות במכוניות, סירנות האמבולנסים, שקשוק הרכבת, רעש המנועים וכיון שלא היה שימוש במוסיקה גם בעריכה, היינו צריכים להיות יותר רדיקליים. לא היה מקום לרגעים שקטים ורגועים. הכל היה צריך לנוע קדימה כל הזמן. עד לסצנה האחרונה, הריאיון של סולימאן. (מאת יחסי ציבור)