פייר ומרתה: אמנות ואהבה (2023) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

כשהייתי ילד הביאה לי אימי פוסטר מתערוכה בפריז, בו נראתה דמותה של מרתה מצוירת על יד בונאר, יושבת ליש שולחן עגול כשמאחוריה מצויר נוף מלא חיים וצבע. תליתי אותו על הקיר בחדר שלי, שאוכל להביט לפני שאני נרדם. הייתי צעיר מדי כדי להבין את זה אבל משהו בדמות שהופיעה בציור הקסים אותי. החיוניות והמוזרות שבלטו ממנו. כאילו היה זה חלון שנפתח לעולם אחר.

כמה שנים אחר כך מצאתי ששולחן הרולטה היה בבית קטן שהיה לחופיו של נהר הסין באזור נורמנדי בו התגוררו בני הזוג. הם חיו שם בבדידות ומתוך חיבור סמביוטי ביניהם במשך כמה שנים. היה זה המקום בו בונאר הגיע להגשמה עצמית כאמן. במהלך השנים כמובן ששכחתי מעניין הפוסטר והקסם שהוא השרה עלי. אבל הזכרון שלו רדף אותי זמן רב אחר כך. בדרך מקרית לחלוטין בחרתי לחיות בוקסין, מקום הקרוב מאד לשולחן ההוא , המקום בו אני חי היום, באותם נופים אותם צייר בונאר בצורה כל כך מזהירה.

יום אחד התקשרה אלי פיירט ורנון. פיירט היא בת אחייניתה של מרתה בונאר, היא ביקשה שאעשה סרט על הדודה שלה כיון שהיא חשבה שהתרומה הגדולה שלה ליצירתו של בונאר לא הוערכה דייה. ניתן לומר שמרתה היתה סימן ההיכר וגם הפטיש של יצירתו כיון שהיא מופיעה בלמעלה משליש מעבודותיו. אבל בעיני הציבור היא נשארה כאישה המניפולטיבית והמעט מטורפת של בונאר. בעוד שפיירט ראתה אותה כאישה שהקריבה את עצמה למען יצירתו של בונאר.

יש איזו מסתוריות סביב בונאר. מיסתוריות שנוצרה בעקבות התיאור האובססיבי של גופה של מרתה ביצירתו. מן ההתחלה מרתה נוכחת בכל יצירה, חצופה, חשופה, ואנגמטית. ואז לאט לאט כשהיא מתחילה לחלות היא ננעלת וסוגרת את עצמה, בתחילה בחדר האמבטיה, לעד צעירה לעד חמקמקה. יצירתו של בונאר קשורה לחלוטין לנוכחות שלה. היצירה הזו לא היתה אותו דבר בלעדיה. ודרך החיבור היציב הזה ביניהם מצאתי פתאום צורך גדול לחקור ולגלות הבנה יותר גדולה של הסיפור הזה. ראיתי בזה מעין אות עוד מילדותי, דמותה של מרתה תלויה על קיר חדרי והיתה חלק גדול גם מחיי שלי.

כשהתחלתי לעבוד על התסריט הבנתי שהיה זה סיפור אהבה קורע לב. שהסתתר מאחורי האגדה על מערכת היחסים האינטימית והמנותקת שלהם. דבר לא היה פשוט אצל פייר ומרתה. לא המתיקות והאגואיזם של פייר, לא המיתומניה, הנטייה של מרתה לשקר ולהגזים ולא התפקיד החשוב שהיא מילאה בחייו. גם לא הציורים של פייר שהצליחו להציג את החזות הלכאורה מאושרת של יחסיהם. כל פרט נועד להסיח את דעתם של הצופים עוד יותר.
אלכימיה מוזרה חיברה ביניהם כשכל הסובבים אותם תהו מי מפעיל את מי.

מתחת לאוסף של ציורי נוף ניתן להבחין בסימני הטרגדיה. בין קרוביו נחשב בונאר כאסיר של מרתה עד יומו האחרון. כשהוא יוצר ריק וריחוק מסביבו ובמודע מרחיק את עצמו מן העולם. אבל לאחר מותו טענו רבים שמרתה היתה "קורבן" מרצון, אסירה שלו שנשברה בגלל מערכת היחסים שלהם.

בכל מקרה נראה שלהציג את מרתה בתפקיד המוזה בלבד זו טעות מוחלטת. זה היה מטעה ומוטעה להקטין אותה לקורבן חסר כוח שהוכנע על ידי טורף וגאון ובכך לצרף את מרתה לשורה ארוכה של בנות זוג של אמנים מפורסמים שחופצנו על ידי המבט הגברי, בחברה שהיא עדיין ביסודה מאד פטריארכלית.

למרתה היתה אישיות חזקה, היא הסתירה מפייר פרטים בולטים מחייה בעבר ויצרה לעצמה שם ודמות. היא חיה בשקר אבל ניסתה להלחלם בהעמדת הפנים. זה היה חיבור מטריד בין כנות לבין מחלת המיתומניה, הצורך לשקר ולהעמיד פנים. היא לקחת את פייר לחיים של ריחוק מן החברה, כשהיא חושפת אותו בפני עצמו וחולקת איתו את האהבה שלה לטבע ולבידוד. מרתה היתה יכולה להיות ציירת. לצידו של פייר התשוקה שלה לציור גדלה ויום אחד היא החליטה ללכת על זה תחת זהות בדויה שלישית מרתה סולנאג', אבל זה היה מאוחר מדי ולאחר התערוכה הראשונה שלה היא הפסיקה לצייר. השגעון החל להשתלט עליה. רק כחמישים עבודות נשארו מן הציורים שלה. עבודות ברמה של תלמידה שסיימה את לימודיה בבוזאר, האקדמיה לאמנות בפריז. מרתה נולדה ענייה ולא הצליחה להוציא את הציירת שחייתה בתוכה.
למרות מחלתה פייר לא נטש אותה והראה מסירות רבה עד הסוף. למרות שבבסיסה היא היתה חזקה כמו יהלום, הזמן הפך אותה לשבירה כמו זכוכית.
בתחילת מערכת היחסים בינהם נטל פייר חלק מלא בחיים התוססים שסבבו אותו באותם ימים, חופשי לגמרי ועשיר בחוויות. אבל כשהוא התחיל לבודד את עצמו עם מרתה, מקדיש את עצמו ליצירתו בלבד, נראה היה שהוא מוטרד מן היצירתיות החולנית שהוזנה על ידי ריגשות אשם ודחפים אלימים. בחלל הזה מיקדתי את הסרט שלי, לא כמו ביוגרפיה רגילה או בנייה הסטורית. התרכזתי בטרנספורמציה הסודית של בני זוג. (מאת יחסי ציבור)