הבית ברחוב פין (2021) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

דינה, צעירה רוסיה מבאר שבע, חולמת על פרידה מאימה הקשוחה, מעבודתה כמנקה ומעברה הרודף את נפשה. מעורערת, היא מתמסרת לחיזוריו העקשניים של יהודה, הנחשפים כתיאטרון זוועה החוסה תחת סיפור ה'אהבה'. רגישותה, מצוקתה, עברה, מופנים נגדה, משעבדים אותה כ'זונה' בעולם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. יהודה, מבוהל מרגשות המחלחלים לראשונה לנפשו המנותקת, נאלץ להדחיקם ולסיים את חניכתה, תוך שהוא מפקח מרחוק, שומר עליה ועליו. המציאות תאלץ אותו להתבונן מחדש על עברו, ולבחור בין דינה לארגון, בין דינה לחייו. (מאת יחסי ציבור)

שם הסרט נובע מבית אמיתי ששכן ברחוב פין באיזור התחנה המרכזית הישנה לשעבר, בתל אביב. (מאת צוות אידיבי)

ב-2013 התחלתי להתנדב במרפאת לוינסקי, בגיהנום הסמים והזנות בתחנה המרכזית הישנה. המציאות שנגלתה אל מול עיני הייתה קשה מהכלה. לא אמינה. הבנתי מחדש את יסודות הסרט אותו ביררתי.
הפעלת הכוח, ההשפלה, ההכנעה, השליטה, אשר לופתים את הרחובות האפלים, נועדו, בסופו של דבר, לאשרר את יחסי הכוחות החברתיים, הסמכותניים, המגדריים, בהם כולנו משחקים. נשים בזנות הן הקורבנות דרכן המציאות משעתקת עצמה, מאשררת עצמה, משמרת עצמה. הניצול לידנו. לצידנו. בתוכנו.

נבהלתי מהקרבה המבהילה בין עולם הזנות המתחולל בחסות לגיטימציה מערכתית, בחסות שתיקה המונית, בתוך קווי המתאר של החשיכה בדרום העיר, מוקף ריקבון אורבני, זרות ועוני, לבין עולם היחסים המגדריים, הנורמטיבי, המתעורר עם אור ראשון. נחרדתי מהקווים המקבילים בין זהותן של הנשים ברחוב, הנאבקות להכרה, לאהבה, לשייכות, ומוצאות עצמן שוחות בזהות מתפוררת, ניתוק רגשי והתמכרויות הישרדותיות, לבין הזהות הלהט״בקית שבאמתחתי וסביבי.
הסרט הושלם. בתקווה שיחשוף את נימי המניעים הקמאיים הרובצים תחת ״צריכת״ הזנות, את מחירי ה"מקצוע העתיק בעולם", יהפוך מילים לדימויים שינסו להעניק נראות לאלו שאות קלון חברתי נצרב על מצחם וקולם לא נשמע. בכנות, ישירות, מבלי לפחד, מבלי לנצל, מבלי לזעזע, בתקווה שיגיעו אחריות, תיקון, חירות ושוויון, לנשים ואנשים. (מאת יחסי ציבור)