ורוניקה מחליטה למות (2009)

כל מילה זהב (ליונתן)

שרה מישל גלר לוקחת נשימה עמוקה ונרגעת. אין יותר ערפדים ואפוקליפסות ואפילו לא חייבים לצבוע את השורשים או ללבוש בגדים מצועצעים בתוספת סטילטו אכזרי. כל שנותר זה שלווה שקטה ופסנתר, אה כן והיא כבר לא באפי, הפעם היא ורוניקה. אין פלא שהיא רוצה למות.
לאחר מונולוג מפוצץ שלא ישאיר אף צופה עם מעט לב אדיש, בולעת ורוניקה ממיטב הכדורים שבנמצא ומתעוררת בבית החולים לחולי נפש, "וילט", שם מספרים לה שלמרות היותה חיה, נותרו לה שבועות אחדים להישאר במצב צבירה זה. היא מחייכת ואומרת "כל כך הרבה זמן?".
ובזמן שליבה של ורוניקה מאיים לדום היא מתחילה לגלות את הרצון לחיות, את החיבה לגברים סכיזופרניים ופסנתרים, וכן, לכל אלו שקראו את הספר, היא גם מאוננת.
הסרט רץ כבר יותר משנה, מופץ בפסטיבלים, מדינות קטנות, דיוידי (אוסטרליה, אירופה) ואפילו על מסכי הקולנוע בישראל. סרט קטן שקט ומאוד מחמם את הלב. כמו פרח, אט, אט נפתחים עלי הכותרת של הדמויות, נצבעים ומלבלבים, עד הסוף אשר מכיל פואנטה, טוויסט וכתוביות. הספר מדכא עד תום, ומותיר את הקורא עם רצון עז לנסות את שהעזה ורוניקה עצמה, הוא נכתב כביכול לאחר חוויות אי-רציונאליות שחווה פאולו קואלו הסופר. הסרט לעומת זאת הרבה יותר פתוח, שתי חלונות, הבריזה נושבת. כן הנושא כבד אך ההתעסקות סביבו- כמו הכרזה הישראלית לסרט, רוויה חיוכים.
איכויות המשחק לא נופלות מהקטן לגדול, כולם נותנים שואו נפלא. קואלו עצמו הכריז ששרה מישל גלר היא הורוניקה המושלמת ובכך אין ספק. סוף סוף האישה הקטנה (מטר וקרמבו) משחקת תפקיד שהוא לא גדול מהחיים והיא עושה זאת במיומנות, נעה לאיטה על המסך. מעכלת, מעבדת, מאבדת, (כן ומאוננת אמרנו) ולומדת לרצות לחיות.
זוויות הצילום והמצלמה עצמה מעבירות היטב את האווירה בבית המשוגעים, פס-הקול משתלב בטבעיות כמו בקע מן מערכת הסטריאו במועדון בית החולים וחלקי הפאזל מתחברים בדקדוק. עבודה מצוינת, אל תחמיצו את הסרט המקסים הזה.