"צאי מזה". צ'אנינג טייטום.
"צאי מזה" מרגיש כמו פרק ארוך מדי של "אזור הדמדומים", כשבחלק האחרון יש אלימות רבה אך ברובה אינה גרפית וקשה. זהו מותחן מהסוג שבו הדמות הראשית יודעת שמשהו לא בסדר ומנסה להבין מה האמת מאחורי המציאות המעוותת שנוצרה סביבה, מה מסתתר מעל פני השטח. הומור הוא תמיד דבר מבורך אבל במקרה הזה יש לפעמים התנגשות עם מה שקורה, ניגוד שלא גורם לצחוק אלא מפריע, לכן הטון של הסרט אינו אחיד לפעמים.
"העיר האבודה". צ'אנינג טייטום, סנדרה בולוק.
"העיר האבודה" לא הייתה הבטחה מנצנצת כבר מההתחלה. אמנם צ'יינינג טייטום וסנדרה בולוק הם זיווג יוצא דופן על המסך – אך הצמד לא הצליח להביא טיפה של סקס אפיל לתוך ההפקה ההוליוודיות המקובעת הזו. הסרט אמור היה להיות מוכתר כאסקפיזם המחזיר למסך את עידן טרום ה-CGI עם ניחוח של סרט הרפתקאות מתובל ברומנטיקה סוחפת, אך למעשה היה גאג חוזר של כמעט שעתיים המנציח את כישלונו של השטנץ ההוליוודי.
הבמאים הם האחים אהרון ואדם ני שככל הנראה בנו את עיקר העלילה על פי הסרט משנות השמונים "בעקבות האוצר הרומנטי" וכן ונראה לאחים יש טאץ' לעיבודים כיוון שגם סרטם המוכר ביותר Band of Robbers נכתב על פי רומן של מארק טווין.
בולוק מגלמת את תפקיד לורטה סייג', סופרת המסתגרת בביתה לאחר מות בעלה שלוש שנים קודם לכן, ואילו טייטום לוקח את תפקידו של אלן, דוגמן המעטר את כריכות ספריה כ"דאש" גיבורה הסקסי והאהוב (לפחות על ידי נחיל הנשים הפוקדות את השקות ספריה). הסרט, שצוחק על כל קונבנציה אפשרית בספרי ארוטיקה סטייל דניאל סטיל, נופל אל אותן קלישאות רק בתחום הקולנועי.
"קינגסמן 2: מעגל הזהב". טארון אגרטון.
פחות טוב מ"קינגסמן", "קינגסמן: מעגל הזהב" הוא מטופש (יש שיאמרו קליל), ארוך ומבדר.
עוד יותר מהסרט הראשון, עם האתרים הבין-לאומיים, הנבל חסר הרחמים עם תכניותיו הזדוניות, המכוניות, הגאדג'טים, הסימניות המוזיקליות (כלומר ה-musical cues, הצלילים אחרי סוף המרדף, המעברים המוזיקליים), החליפות והמשקאות, נראה שמת'יו ווהן יצר סרט כדי למשוך את תשומת לבם של מפיקי סרטי ג'יימס בונד כדי שישכרו אותו כבמאי לסרט עתידי בסדרת הסרטים הוותיקה בקולנוע.
"קינגסמן 2: מעגל הזהב". טארון אגרטון.
למרות האקשן המצוין והקצב המסחרר, "קינגסמן: מעגל הזהב" לא מצליח לעמוד בציפיות. בניגוד לפרק הראשון, "קינגסמן: השירות החשאי" מ-2015, "מעגל הזהב" חסר פיתוח דמויות ויש בו יותר מדי רצון לעשות סרט יותר גדול מהקודם. אלה משאירים אותנו רק עם קפיצות, פיצוצים והמילה 'פאק'.
מתיו ווהן חוזר לכיסא הבמאי ורואים את החותמת שלו בסצנות אקשן היוצאות מגדרן. ברם, הפעם משחק המצלמה התמידי באותן סצינות הוא כל כך קיצוני, שלמרות שהוא מפקס אותנו בדברים החשובים, הוא גם מבליט את השימוש ב-CGI. אני מבין את הרצון לשחזר את הצלחת סצינת 'הכנסיה' מהסרט הקודם, אבל שם לא היה בכלל שימוש ב-CGI, ומדובר ב'וואן-שוט' אדיר שמבוים מושלם ונראה אותנטי. בפרק השני בסדרה, אותנטיות היא אחד המרכיבים החסרים.
"לוגאן לאקי". צ'אנינג טאטום, דניאל קרייג, אדם דרייבר.
"לוגאן לאקי" הוא סרט בתת ז'אנר שאני אוהב ובלט בשנות ה-60 ועוד אמצע שנות ה-70, של שודים (heist), בעיקר של כספות עם כסף או יהלומים, בין השאר עם "ה-11 של דני אושן" בכיכובו של פרנק סינטרה ב-1960, "טופקאפי", "גמביט", "איך לגנוב מיליון", "השוד המושלם", "המעגל האדום" הצרפתי, "היהלום הלוהט" ו"העוקץ".
סטיבן סודרברג ביים, צילם וערך את הסרט (ויכול להיות שגם כתב אותו תחת שם בדוי שלישי שלו). גם כשהסרטים שלו פחות מעניינים או טובים, הם עשויים מעולה, ואני שמח שהוא לא פרש מבימוי סרטי קולנוע (למה לצאת בהצהרות?) כי הוא שופע כישרון.
"עלייתה של ג'ופיטר".
"עלייתה של ג'ופיטר" הוא סרט חובה לחובבי סרטי מדע בדיוני. הסרט מצליח להיות הרבה דברים בבת אחת, כולל מספר ניגודים כמו מורכב ושטחי. לאנה ואנדי וושבסקי, היוצרים של טרילוגיית סרטי "מטריקס" ו"ענן אטלס", כתבו וביימו יצירת מדע בדיוני שאפתנית, אמיצה, מרשימה ומלאה פגמים. הסרט בן המעט יותר משעתיים הוא מהנה ומבדר. הוא מרשים מאוד חזותית, האפקטים מוצלחים, רוב קטעי הפעולה טובים, יש בו רעיונות מעניינים, אך יש בו כל כך הרבה דברים מיותרים, כל כך הרבה חורים, לצד סדרות קטעים שנמשכות ללא סוף (הבנו: היא עובדת כמנקה ולא אוהבת את החיים שלה, תעברו הלאה!).
"פוקס-קצ'ר". סטיב קארל, צ'אנינג טאטום.
הכתובית "מבוסס על סיפור אמיתי" היא אחת הכותרות הערמומיות שיוצרי קולנוע יכולים לשים בפתיחת סרט. מצד אחד היא מעניקה לסרט הילה שמה שאנחנו עומדים לראות הוא אמיתי, שהוא מבוסס על ה"מציאות" ובכך נותנת גושפנקא לכל מהלך או אפיון דמות. מצד שני, אנחנו הצופים משווים אותה תמיד למה היה ואיך הדמויות כל כך דומות למציאות. במקרה של סיפור לא כל כך מוכר כמו זה שב"פוקס קאצ'ר" החלק השני פחות רלוונטי, אבל עדיין, אנחנו מלאים יראת כבוד למה שהיה וכל דבר שלא מסתדר ניתן לפטור ב"מה אתה רוצה? ככה זה". אבל סרט לא מספר את עצמו, ונדרש תסריט ומהלך מובנה כדי שהדברים ייפלו במקומם או שייצרו אפקט דרמטי, ובנקודה זו "פוקס קאצ'ר" נכשל. שכן למרות הכבדות והרצינות של הסרט, שלא בהכרח קשורות להיותו "אמיתי", בעשייה הקולנועית הבסיסית שלו הוא יש משהו שלא עובד.
ואפשר לשים את האצבע בנקודה המדויקת בו הבנייה הדרמטית מתפוררת. רגע התפנית המרכזית בסרט, שמסמלת את ההידרדרות הגדולה של הדמויות, אינה מפותחת דיה, ומורגשת מודבקת ודידקטית מדי. הדמויות עוברות שינוי שההסבר שלהן תלוש מדי והתהליך שהן עוברות מהיר מדי. התוצאה היא חלק שני לא משכנע ויוצר תחושה של דרמה לשם הדרמה. לא אתפלא אם בעתיד בנט מילר במאי הסרט יוציא גרסת הארוכה בלפחות 40 דקות, הגרסה הכוללת את השינוי שהדמויות עוברות, ובכך תשנה את אופי הסרט לחלוטין. כזו שתצדיק את הארשת האפית שהסרט עוטה.
"פוקס-קצ'ר". צ'אנינג טאטום, סטיב קארל
"פוקס-קצ'ר" הוא סרטו השלישי של הבמאי בנט מילר. אהבתי את סרטו הקודם, "מאניבול", ושנאתי את סרטו הראשון "קפוטה". את סרטו החדש כתב דן פאטרמן (יחד עם אי. מקס פריי) שהיה אחראי גם לעיבוד של "קפוטה". כמו שני הסרטים הקודמים של מילר, "פוקס-קצ'ר" מבוסס על סיפור אמיתי, וכמוהם צפוי להיות מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר, על המשחק וכנראה שבקטגוריות נוספות.
"רחוב ג'אמפ 22". צ'אנינג טאטום, ג'ונה היל
"רחוב ג'אמפ 22" הוא סרט ההמשך בעל השם החביב ל"רחוב ג'אמפ 21" שהיה מבוסס על הסדרה מסוף שנות ה-80 בכיכובו של ג'וני דפ. הסרט מלפני שנתיים היה מוצלח מאוד, מצחיק יותר ממה שאנשים ציפו שיהיה והצליח מאוד. סרט המשך היה אך מתבקש, ומי שאהב את הסרט הראשון ייהנה גם מסרט ההמשך. על אף שהוא פחות טוב ממנו, הוא מבדר, מהנה ומצחיק. זהו אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בקיץ הזה המלא סרטים בינוניים.
השוטרים הסמויים שמידט וג'נקו (ג'ונה היל וצ'אנינג טייטום), שבסרט הקודם חיפשו את המקור לסם החדש שנפוץ בתיכון, יוצאים למשימה די דומה: חיפוש מקור סם חדש שנפוץ בקולג'. זהו סרט קומי שמודע לכך שהוא סרט, ומודע לכך שהוא סרט המשך. מזכירים הרבה כמה העלילה של הסרט דומה לזאת של הסרט הראשון ומשחקים הרבה עם קלישאות קולנועיות ("תגיד משהו מגניב לפני שאתה זורק את הרימון").
כוכב האקשן של שנות השמונים והתשעים, ז'אן קלוד ואן דאם, הצטלם לפרסומת של וולו בפעלול שקשה לעשות גם כשאתה לא בן 53 כמותו:
השחקן צ'אנינג טאטום החליט לחקות את הפעלול של ואן דאם על סט הצילומים של הסרט "רחוב ג'אמפ 22", סרט ההמשך בכיכובו ל"רחוב ג'אמפ 21":
סרט הדרמה הקומי-משהו "10 שנים" עמוס הכוכבים הצעירים – צ'אנינג טאטום, רוזריו דוסון, ג'נה דיוון-טאטום, לין קולינס, קייט מארה, כריס פראט, ארי גריינור, ג'סטין לונג, אנתוני מאקי, רון ליוינגסטון, אוסקר אייזק, ניק זיינו ומקס מינגלה – התחדש בטריילר רשמי. ל-"10 שנים" יש ניחוח נוסטלגי הן באוירה של הסרט והן ברעיון שעומד בבסיסו (בני 30 בעידן הפייסבוק שלא יודעים מה קרה לחברים שלהם ואיך הם נראים?). במרכז העלילה עומדים הזוג הנשוי-היום, צ'אנינג טאטום וג'נה דיוון, שנפגשו על הסט של "סטפ אפ" (2006) והתחתנו 3 שנים מאוחר יותר. מאז, טאטום הפך למגה-כוכב ואילו דיוון די נעלמה. הם מגלמים גם בסרט זוג נשוי, שבמפגש הבית ספרי של חבריהם ללימודים כעבור 10 שנים מסיום התיכון, מעורערים בידי הופעתה מחדש של רוזריו דוסון, אהובתו לשעבר של הדמות שמגלם טאטום. תהנו:
הסרט "מג'יק מייק" של סטיבן סודרברג המבוסס על ימיו הצעירים של השחקן צ'אנינג טאטום בתור חשפן, התחדש בטריילר רשמי ראשון. טאטום, טרי אז מהצלחות מידתיות כמו "הדילמה" ו"ג'ון היקר", ומוכר בזכות ההצלחה המפתיעה של "ג'י.איי.ג'ו: כוח המחץ", פנה אל סודרברג, הבמאי של כוכבת הפורנו סשה גריי ב"החויה של חברה" (The Girlfriend Experience), והציע לו את סיפור חייו הצעירים. סודרברג התלהב, ליהק גם את מאט בומר ("צווארון לבן"), אלכס פטיפר ("אני מספר ארבע") ומתיו מקונוהיי לככב, ויצא לדרך. טאטום מגלם את המדריך של החשפן החדש פטיפר, ברזי המקצוע. הסרט יעלה לאקרנים בארץ ב-28 ביוני. תהנו: