16 ביוני 2015 בשעה 9:00, מאת
אלי שגב
"משחקי הכס". קית הרינגטון.
עונה 5 של "משחקי הכס" לא הצליחה לעמוד בסטנדרט שהציבה העונה הקודמת והמוצלחת ביותר עד כה, ושבה להיות 'הסדרה היקרה ביותר שמצליחה למרוח הכי הרבה זמן בין סצינה מפתיעה בת דקה למשנהּ' שהיתה עד אז. על זאת אין הרבה מה לבוא בטענות לסדרה, כי מי שציפה ממנה להשתפר באופן קבוע כנראה לא מבין איך עובד תקציב הפקה. [ספוילרים]כשהעונה מציגה אירועים גרנדיוזים ויקרים כמו קרב ההלכים הלבנים, מצעד הבושה של סרסיי ואולי אפילו האנימציה הממוחשבת של דרוגו במלוא הדרו ופועלו, לא נשאר כסף להציג אירועים מעניינים כמו הקרב האבוד על ווינטרפל. הבעיה האמיתית בעונה 5 של "משחקי הכס" היא שהתחלנו וסיימנו אותה כמעט באותו המצב: טיריון זרוק איפשהו בניכר עם ואריז הנפלא (הו, כמה התגעגעתי), לדאינריז יש עדת מאמינים אבל היא לא צועדת לכבוש את מעלה המלך, ג'ון שלג לא רלבנטי (בר מינן כמו חי על החומות), אריה היא הילדה הכי אכזרית בשבע הממלכות, וסרסיי צריכה להוכיח שהיא מסוגלת להסתדר בעצמה ולהביס את אויביה בלי המשפחה המידללת שלה.[/ספוילרים]
באמצע, בין ההתחלה והסיום שומרי הסטטוס-קוו, היה כאמור החותם הרגיל של הסדרה – מריחת זמן, ולרוע המזל, הפעם ללא הרבה פוליטיקות, שעוד היו שנונות ומעניינות לעיתים בעונות קודמות. על היעדר שנינות וענין פוליטי אני מאשים את היוצרים בהעלמת ואריז, לורד בייליש ומרג'ורי כמעט לחלוטין (כל אחד ואחוזיו שלו) מרוב העונה. במקומם, היה עודף עצום של סצינות עם בריאן ופודריק המשמימים (ביחוד בתחילת העונה), [ספוילר]וגם הילדה שירין זכתה פתאום להרבה מאד זמן מסך, שהיה אמור לטפח אצלנו סנטימנט לקראת מותה המתקרב.
לחצו לקריאת הכתבה המלאה »
