טוד היינס רקם יצירת מופת קולנועית המאיירת את המשורר והזמר מהמצליחים ביותר של שנות ה-60' של המאה הקודמת, באמצעות תפזורת של שש דמויות שמתארות כל אחת בצורתה צד בבוב דילן ואת הסתירות בו.
"אני לא שם" אינו הסרט הראשון המבוסס על חייו של בוב דילן. ב-1967 ביים פ.א. פנבייקר את הסרט הדוקומנטרי "Don't Look Back" על חייו של דילן. ב-2005 מרטין סקורסזה ביים את הסרט הדוקומנטרי "No Direction Home: Bob Dylan". לשני אלו מצטרפת גם האוטוביוגרפיה של בוב דילן, "כרוניקות" (2007 הוצאת מודן).
אבל דווקא "אני לא שם" מתאר את בוב דילן בצורה מדויקת יותר או לפחות מעניינת הרבה יותר. היינס לא מזכיר את בוב דילן במהלך הסרט, ורק שיריו הרוקיסטים נשמעים לעיתים תכופות מהדהדים ברקע. במקום לקבל את בוב דילן, אנו מקבלים שש דמויות, שכל אחת מהן היא בוב דילן בפני עצמה. כל אחת היא שונה, כל אחת מייצגת צד באישיות או בפועלו של בוב דילן לאורך חייו, ובאמצעותן אורג היינס את הסתירות שבדילן. מצד אחד הוא שר שירי פולק, ומצד שני הוא שר שירי אהבה. מצד אחד הוא לוחם מחאה, ומצד שני הוא איש כמורה.
ההסבר להתנהלותו של בוב דילן מופיע יחסית בתחילת הסרט באמצעות דמותו של "וודי גאטרי" (מרקוס קארל פרנקלין), ילד שחור בן 11, שאמן בסיפור מעשיות ובדיות תוך הפגנת כישרון מוסיקלי יוצא מן הכלל. הוא מתארח בביתם של שני מוסיקאים, ואם המשפחה מציעה לו להפסיק להתנהג כמו אדם מעל גילו, ולהתחיל "לחיות בתקופתך, ילד, שיר את התקופה שלך."
במקביל, מופיע ארת'ור רימבו (כמו המשורר מהמאה ה-19, לא הדמות מהסרט; בן ווישו מגלם), המשורר המרדן שנחקר באשר למסרים החתרניים שטמונים בשיריו. ארת'ור משיב לחקירתו באופן ציני, ומצטט קטעים מהראיון המפורסם שנערך עם דילן ב-1965. אליו מצטרף ג'ק רולינס (כריסטיאן בייל), המוסיקאי ששר את תקופתו ומוביל מוסיקת המחאה בגריניץ' וילג', שזכה להצלחה כבירה. מייצג את דילן של תחילת שנות ה-60' בהן היה דילן פופולרי ביותר בחוג הצעירים במיוחד.
בדומה לארת'ור, מופיע ג'וד קווין (קייט בלאנשט שעושה דמות אקסצנטרית במיוחד), שמתכחש לכל דבר המיוחס לו ופוטר עצמו מאחריות על כל דבר, מנגן ברוק גיטרות חשמליות במקום בפולק, סופג בוז ממעריציו, ונראה כמדרדר למצב שפל נורא. ג'וד זוכה להערכתו של האמן אלן גינסברג, ומופיע בסקיט משעשע מאד עם הביטלס (החיפושיות, אם תרצו) כארמז להשפעתם על בוב דילן (ונאמר שגם להיפך).
שתי הדמויות הבאות הן שונות בתכליתן מהדמויות האחרות. האחת היא רובי (הית' לדג'ר) כרודף שמלות שמשתקע ומקים משפחה; והשניה היא פסטור (הכומר) ג'ון (שוב בייל) שמייצג את בוב דילן של שלהי שנות ה-70' ותחילת ה-80', בהן בוב דילן התנצר והקליט מספר אלבומי דת. אחרונה היא דמותו של בילי (ריצ'ארד גיר) כבוב דילן הזקן, החי בעירה מטאפורית "רידל" (חידה) כסמל להיעלמויותיו הרבות של דילן מאור הזרקורים במהלך הקריירה ונטייתו לעיתים למוסיקת הקאנטרי דרך אנקדוטה משעשעת על פאט גארט (כמו הסרט בו השתתף, של סאם פקינפה, "פאט גארט ובילי הנער").
למרות העיסוק בשש דמויות שונות, הסרט גדוש באנלוגיות שונות מחייו של דילן, בינהן אותה הופעה שמעריץ קרא לדילן "ג'ודאס" (בוגד, בכוונה של יהודה איש הקריות מהנצרות) במהלך הופעה שלו, או דבריו של אלן גינסברג על דילן בפני התקשורת. נוסף על כך, לא חסרות בסרט גם ציטטות מדבריו של דילן לאורך השנים; וכמובן המוסיקה שלו מלווה את נרטיב הסרט (לאו דווקא ביצירותיו המופלאות ביותר – יש מי שיהיו מרוצים יותר מהשירים שנבחרו ב"סיכון מחושב" עם מישל פייפר מאשר בזה).
כשאורכו הוא מעל הממוצע, עם 135 דקות ריצה, והדמות היא אדם המיוחס כל כך לדור של ההורים, בשילוב עם התפזורת האמנותית של היינס לתיאור דילן באמצעות שש דמויות, מפורסמות ופופולריות ככל שיהיו רובן; קשה לדעת מראש מי קהל היעד המתאים לסרט.
[…] של קייט בלאנשט בתור אחד הבוב-דילנים בסרט "אני לא שם" (הנה הביקורת שלי) זיכה אותה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר, עוד צפוי אחד. […]
[…] ווינשטיין (המפיצים בארה"ב של "אני לא שם" ו"יומני הנסיכה") תפסו בפסטיבל סאנדנס את זכויות ההפצה […]
[…] בלאנשט, "אני לא שם" איימי ריאן, "נראתה לאחרונה" רובי די, "אמריקן גנגסטר" […]