"ביוולף" הוא אולי סרט חביב להעביר איתו את הזמן, אבל בהחלט לא יותר מזה.
התסריטאי השותף, רוג'ר אייברי, השתתף עם קווינטין טרנטינו בכתיבת "ספרות זולה". זו לדעתי נקודת האור היחידה בקריירה שלו, שהמשיכה עם העיבוד לקולנוע של "חוקי המשיכה" ואז "סיילנט היל". העלילה של "ביוולף" מרגישה כמו ספר הרפתקאות לילדים שקצת הסתחרר. הסתחרר, פחות באשמת התסריט, ויותר באשמתו של הבמאי, רוברט זמקיס. אולפני האחים וורנר כנראה חשבו לעצמם שאם יקחו במאי טוב ("פורסט גאמפ", "מי הפליל את רוג'ר ראביט"), ידביקו אותו לסרט הרפתקאות מסוג חדש לגמרי בשבילו – כזה שבכל 35 השנים שלו כבמאי לא התנסה בו – זה כנראה יצליח. אבל רק ליתר ביטחון, בוא נגייס את אנג'לינה ג'ולי בעירום (שונה במקצת).
אחרי שצפיתי בסרט, עדין לא ברור לי האם ביוולף הוא גיבור או הונאה. מהלך האירועים בסרט הצליחו להעלות בי ספקות עמוקים בכל הנוגע לדמות הזו. רגע אחד, ביוולף הוא שחצן מעצבן שאילולא הסרט היה נקרא על שמו, הייתי מצפה שהיה מת כבר ברבע השעה הראשונה לסרט. ברגע השני, ביוולף הוא גיבור-חיל נועז שלא חושש מעימות בלתי מזוין עם מפלצות אימתניות. ואם כבר הזכרתי את המפלצות, אנשי הקריאטיב של סוני וג'נטל ג'יינט שאחראים על האפקטים המיוחדים בסרט, שהם בעצם כל הסרט, כנראה שיחקו יותר מדי במשחק "דום".
"ביוולף" הוא הישג קולנועי מרשים למדי בתחום הויזואלי. אם "שרק" מתח את הגבולות ועיצב את דמות הנסיכה פיונה בהשראת השחקנית קמרון דיאז שתרמה את קולה לדמות – "ביוולף" הולך עד הקצה, וכל הדמויות המרכזיות שלו זהות לשחקנים המציאותיים שתרמו את קולותיהם לדמויות. רמת הפרטנות שהגיעו אליה בסוני וג'נטל ג'יינט ראויה להרבה מעבר ציון. מעבר לעיצוב הדמויות בסרט בזהות מוחלטת לשחקנים המדבבים, כולל העיוות בעינו של אנתוני הופקינס, פניהן של הדמויות מפורטות עד הזיפים על לחייהם של הגברים. תקריב על פניו של גיבור הסרט מציגות את ההשקעה האדירה שהופעלה בסרט הזה, מה שצריך בהחלט להסביר את 150 מיליון הדולרים שהושקעו בהפקת הסרט.
להצלחה בתחום הויזואלי מצטרפת גם מוסיקת הרקע המצוינת של אלן סילבסטרי, שהוא כן התנסה בסרטי הרפתקאות-פעולה כבר בימיו. המוסיקה שלו נותנת את הנפח הראוי לכל סצינה וסצינה ומגבירה את תחושת האקשן של הסרט.
"ביוולף" (ריי ווינסטון) נקרא לדגל, ספק בעקבות התהילה ספק בעקבות השלל שהובטח, על מנת להציל את הממלכה המקוללת של דנמרק לשנת 507 אחרי הספירה. המלך הרות'גר (אנתוני הופקינס) כבר בא בימים, נאלץ לנסות להתמודד מול מפלצת אימתנית בשם גרנדל (קריספין גלובר) שזורעת הרס בממלכה שלו ומונעת מהתושבים לחגוג. ביוולף מגיע עם בשורת הישועה, אך בזמן שהוא מנסה להציל את הממלכה מגרנדל, מתאהב באשת המלך, ווילת'ו (רובין רייט פן).
הסרט מציע לצופה כמויות דם (ממוחשב) אדירות שנשצפות בכל הזדמנות שרק אפשר. זמקיס כנראה נורא התלהב מהרעיון של סרט על לוחמים וקרבות, שהוא כנראה חשב שהפירוש האוטומטי הוא הקזת דם על ימין ועל שמאל שרק פלא שלא הגיע למצב של נזילה כביכול על המצלמה. הבעיה היא לא באיכות, היא בכמות. טבעי שסרטים שמשתמשים בהם בחרבות, יציגו לצופה דם. קצת מגעיל כשהכמויות רבות כל כך, אפילו שמדובר ביצירת מחשב (כאילו שהקטשופ ההוליוודי יותר נעים).
העלילה של "ביוולף", חרף העובדה שגלום בה פוטנציאל גדול, לא ממומשת כאמור היטב. הסרט מרגיש ילדותי קצת, מעין סיפור אגדות שירד קצת מהפסים, משהו בסגנון של "כיפה אדומה – הסיפור האמיתי", רק עם הרבה כסאח. לתפארת הטיעון שלי עומדת סצינת מאבק מרכזית שבה ביוולף החזק והמוכשר פוגש את יריבו בלתי מזוין, ויתרה מזאת – בלא לבוש. השטות הזו אפילו קצת מגוחכת כשהתנהלות המצלמה מזכירה קצת את סצינת הפתיחה האגדית של "אוסטין פאוארס 2". בבירור לא סרט השנה בז'אנר הפעולה, אבל יכול בהחלט להעביר שעה וחצי בכיף.
ביוולף
ארה"ב, 2007
90 דקות
הפצה: גלובוס גרופ, מה-21.11.2007
בימוי:
רוברט זמקיס
תסריט:
ניל גיימן
רוג'ר אייברי
שחקנים:
אנתוני הופקינס
רובין רייט פן
ריי ווינסטון
ג'ון מלקוביץ'
אנג'לינה ג'ולי