"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור".
הסרט זוכה פרס הגראנד פרי של חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון, "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" של הבמאית ההודית פאייל קפדייה, עוסק בניגודים: העיר לעומת הכפר, ההינדי לעומת המוסלמי, השמרנות לעומת המודרנה. אבל הוא מאכזב משום שיש לו עלילה דלה ואין לו אמירה מקורית כלשהי.
ראשית כדאי להבהיר כי "כל מה אנחנו מדמיינים כאור" הינו קו-פרודוקציה צרפתית-הודית-הולנדית-לוקסמבורגית-איטלקית והעלילה עוקבת אחר פראבה ואנו, העובדות כאחיות בבית חולים במומבאי ונמנות על המיעוט המאלאיילי.
בעלה של פראבה עובד בגרמניה והאינטראקציה היחידה בינהם היא באמצעות חבילות שהוא שולח מדי פעם להודו. אנו, הצעירה יותר, היא בעלת אופי מרדני ומתאהבת בבחור מוסלמי בשם שיאז, מה שהינו בחזקת טאבו גמור במשפחתה ולכן היא שומרת על העניין בסוד ולא מגלה אותו אפילו לא לפראבה.
"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור".
כשהטבחית בבית החולים בו שתיהן עובדות, פארווטי, נאלצת לעזוב את מקום עבודתה ולחזור לכפרה בגלל קבלן מושחת שרוצה לבנות גורד שחקים ומאלץ אותה לעזוב את ביתה, פראבה ואנו נוסעות ביחד איתה כדי לעזור לה להתמקם מחדש.
יצירתה של קפדייה מבויימת ומצולמת בסגנון ריאליסטי מובהק באמצעות מצלמת כתף וכוללת "טראקינג שוטס" ארוכים, כגון השוט שפותח את הסרט, שמדמים קולנוע דוקומנטרי בטבעם ואיכותם. טכניקה זו מאפשרת לנו לחוות את המקומות שבהם הסרט מתרחש באופן כמה שיותר בלתי אמצעי כביכול.
"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור".
אנחנו אמורים להרגיש איך זה לחיות שם, אפילו אם מעולם לא היינו בהודו ולצילום מתווספות לפעמים הארות בוויס-אובר שמשמשות כסוג של קריינות משלימה. הן עוזרת לנו להבין מה אנחנו אמורים להרגיש בנוגע למקום שמעולם לא היינו בו, כמו למשל הקטע הנ’"ל: "ישנו קוד לא רשמי בנוגע למומבאי- גם אם הינך חי בביוב, הרי אינך רשאי להרגיש כעס. האנשים קוראים לזה 'הרוח של מומבאי'. אתה צריך להאמין באשליה או שתאבד את שפיותך."
באופן כללי ניתן לומר כי הסרט מבוים כהלכה, עם משחק אמין של אנסמבל השחקנים שמופיע בו ושימוש מינימליסטי של אמצעי המבע כדי שנוכל לחוות את החוויה באופן הכי אותנטי שאפשר. הבעיה שלי היא שאין בסרט עלילה מרכזית ממשית.
הנושא של הסרט (בעיקר האשליה המפתה והריקנית של העיר הגדולה) מועבר על ידי תחושות שמתהוות באמצעות הצילום הריאליסטי, המוזיקה המינימליסטית והוויס אובר הנלווה, אבל אין סיפור של ממש, אין מטרה מוגדרת לאף אחת מהדמויות, אולי למעט המטרה המאוד כללית של אנו ושיאז להצליח להיות ביחד. פראבה, למשל, חושבת כל הזמן על בעלה ולפעמים היא מתקשרת אליו (והוא לא עונה) ולפעמים היא מפנטזת שגבר זר הוא בעלה, אבל היא נשארת פסיבית ולא עושה כלום כל מנת להשיג את מה שהיא רוצה.
"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור".
לנוכח כך, לא הצלחתי למצוא ביצירה איכות יוצאת דופן, גם לאחר שצפיתי בה פעמיים. אולי הכוונה היתה ליצור חוויה מופשטת יותר, כזאת שלא ממוסגרת ומוגבלת על ידי נראטיב. אבל כשהאווירה היא של גועל וסחל'ה מבלי לתקף אותה באמירה מקורית או מעוררת מחשבה כלשהי (מעבר ל"מומבאי היא מקום מגעיל נורא", שזה משהו שכולנו יודעים וזה לא מחדש לנו דבר, או "כמה טוב שיש לאדם חברים שיכולים לעזור לו בשעת צרה" שגם לא מחדש לנו דבר), אז אתה יוצא מהאולם בהרגשה שלא קיבלת תמורה לכסף.
דירוג: 
כל מה שאנחנו מדמיינים כאור (הודו, צרפת, בלגיה, הולנד, לוכסמבורג, 2024)
בימוי: פאייל קפדייה | תסריט: פאייל קפדייה | משחק: קאני קוסרוטי, דיוויה פראבהא, צ'איה קאדאם, רידהו הארון, עזיס נדומנג'ד | צילום: רנאביר דס
הפצה: לב סרטים ובתי קולנוע, החל מה-13.03.2025 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: