"חברה מושלמת". סופי תאצ'ר.
שני סרטי אימה קומיים הגיעו אלינו לאקרנים ואם מראות אלימים גרפיים עושים לך את זה, המשיכו לקרוא.
מהסרטים האלו שאסור לצפות בקדימון כי הוא ממש הורס טוויסט די מרכזי. למרות שהוא יחסית סתמי, עם מסר מרכזי לא מהודק, ויותר מדי קטעים של האכלת מידע בכפית של הצופים שממש פוגעים לו בקצב ובדיוק שלו, הוא די מהנה ולגמרי מתאים לצפייה עמוסת פופקורן בקולנוע.
ג'וש ואייריס נוסעים לנופש בבית של חברים שמרוחק מהציווילזיציה (התחלה קלאסית לסרט אימה). רק שלא מדובר באיזו בקתה צנועה עם רעשים מפחידים, זו וילה מפוארת עם שטח עצום שכולל אגם. בבית מחכים להם שני זוגות חברים, ולמרות חוסר התפקוד המהדהד של הזוג המארח וחוסר הבטחון החברתי המשתק של אייריס, העניינים מתקדמים די בסדר. אבל ברור ששום דבר לא בסדר, בעיקר כשג'וש מנסה להרחיק את אייריס ממנו, באזור שזר לה. מבולבלת ועצובה, היא מנסה להתמודד עם הסיטואציה החדשה, מבלי לדעת שבקרוב מאוד כל החיים שלה יתהפכו עליה.
צוות השחקנים המצומצם, שברובו לא מוכר, לוקח את התסריט הקליל ומוציא ממנו את המיטב. עם הומור מתוזמן היטב ורגעים מחרידים למדי, דרו הנקוק הבמאי, מעביר את התוכן והאווירה שהוא תכנן בקפידה. רק שבידיים מיומנות יותר, הסרט שעומד מאחוריו רעיון מעניין מאוד, יכול היה להיות טוב בהרבה. כשעוברת לך תחושה שכצופה לא מעריכים שביצוע כמה קפיצות הגיון פשוטות הוא אפשרי, זה פוגע בחוויה.
דירוג: 
"הקוף"
הסרט מבוסס על פי סיפור סטיבן קינג. כבר מתיאור קצר של העלילה אפשר להבין כמה הוא לא לוקח את עצמו ברצינות. בעוד שהמוות מתחיל בו באיטיות, מניין הגופות עולה בקצב אקספוננציאלי ככל שהסרט מתקדם. מקרי המוות גם נהיים יותר ויותר יצירתיים, שמעט מזכירים את סדרת הסרטים "יעד סופי", שלא ברור איזה בורג צריך להתרופף בשביל שהקורבן ייפגע. הוא מאבד גובה וגם קצת כיוון בחצי השני שלו, אבל בסך הכל, משרת את המטרה שלו.
"הקוף". תיאו ג'יימס.
האל וביל חיים עם אמם חד ההורית, לאחר שאביהם עזב אותם מסיבות לא ידועות. כשהם נתקלים בצעצוע של קוף שהיה שייך פעם לאביהם, הם לא יודעים לאן הפריט התמים, שנראה מטריד ביותר, יכול להוביל. לאחר שהצעצוע המכני מסיים את התיפוף שלו, מישהו בקרבת מקום מוצא את מותו בצורה מפתיעה. השניים שלא מאמינים בעוצמה שנפלה בידיהם ועורכים בדיקות שמנפות עוד ועוד אנשים לידם. גם כשהשנים עוברות, המחיר הכבד של אימת הקוף ממשיך להשפיע על חייהם באופן משמעותי ביותר.
הבמאי אוסגוד פרקינס, הוציא בשנה שעברה את "לונגלגס" (2024) בו כיכב ניקולס קייג' באיפור שגרם לו להיות לא מזוהה. הסרט ההוא היה גם מעט מגוחך, אבל מטריד ביותר. הגרוטסקיות המוגזמת של המוות, שבה בחר פרקינס (שהוא גם בנו של אנת'וני פרקינס שכיכב בסרט האימה הקלאסי "פסיכו" של היצ'קוק), גורמת לו להיות דומה יותר לביטלג'וס, מין אימה מגוחכת, מאשר לסרט אימה קלאסי. סגנון האפקטים מותאם מאוד, לא מאוד אמין, אבל עשוי עד הסוף.
עם יכולות משחק מוגבלות של תיאו ג'יימס (סדרת סרטי "מפוצלים") שמגלם את התאומים בבגרותם, ויכולות משחק די מרשימות של כריסטיאן קונברי (מהסדרה Sweet Tooth), שמגלם את התאומים בצעירותם, אנחנו מקבלים מוצר מעורב למדי. טטיאנה מסלייני ("אורפן בלאק", "She-Hulk"), שמגלמת את אם התאומים, תמיד מוסיפה קסם מיוחד. אלייג'ה ווד (פרודו מ"שר הטבעות") מגיח לשתי דקות בערך, ולא ברור איך הוא חלק ממערך השיווק של הסרט.
קצת קשה לי להמליץ על הסרט, כי הוא לא מספיק משום כיוון – לא מספיק מצחיק, לא מספיק מפחיד, לא מספיק מיוחד, אבל הוא גם לא נוראי. מין ייצור כלאיים שאפשר לתת לו להמשיך לנגן (בחיי שניסיתי להימנע ממשחק מילים על התיפוף של הקוף, אבל זה היה לי קשה מדי, סומך על זה שתצליחו להתמודד).
דירוג:
האם יש אופציות טובות יותר משני הסרטים האלו? כמובן. אבל לא באמת התכנסנו באולם כדי להתרשם מאומנות הקולנוע, באנו לאסקפיזם ברמה הכי נגישה שלו, ואת המשאלה הזאת הם ממלאים לחלוטין.