"אני עדיין כאן". פרננדה טורס.
"אני עדיין כאן" הוא סרט ברזיליאי מהסוג שאנשים שאוהבים קולנוע רוצים שיעשו יותר: סרט דרמה על נושא חשוב. אחרי חלק גדול יפה ומוצלח, בשלב מסוים הוא נעדר כל מתח דרמטי ונמתח ללא סוף. הסרט מועמד ל-3 פרסי אוסקר: הסרט הטוב ביותר(!), הסרט הזר הטוב ביותר ושחקנית ראשית.
וולטר סאלס ביים את הסרט הקודם מברזיל שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, "ברזיל תחנה מרכזית" (1998), שהיה מועמד גם לשחקנית הראשית הטובה ביותר. אותה פרננדה מונטנגרו שכיכבה בסרט ההוא היא אמה של השחקנית הראשית ב"אני עדיין כאן", פרננדה טורס, והיא אף מגלמת את התפקיד שלה בסוף הסרט הזה.
בין שני הסרטים האלה ביים סאלס את "דרום אמריקה באופנוע" המעולה, אחד הסרטים הטובים ביותר של המאה ה-21, שבעקבותיו ביים כמה סרטים באנגלית ועם "אני עדיין כאן" הוא שוב במולדתו ובשפתו.
"אני עדיין כאן" עוסק במשפחת פאביה -אבא אדריכל ואיש קונגרס לשעבר, אמא, וארבע בנות ובן- שגרה בריו דה ז'נרו בשנות ה-70, שנים של דיקטטורה עולה במדינה הדרום אמריקאית. הבת הבכורה גומרת את התיכון והיא יותר ערה ומעורה בהתרחשויות הפוליטיות מחוץ לבית. הילדים הצעירים בשלהם, משחקים, נהנים מהחיים, ומשתדלים להרחיק מהם את החדשות ולא לדבר לאוזניהם על המתרחש.
"אני עדיין כאן". פרננדה טורס.
בחלק הראשון של הסרט מציגים את חיי המשפחה, את ההווי המשפחתי, את החברים של ההורים, הבת הבכורה טסה להתגורר עם חברים בלונדון.
וכאן אחרוג ממנהגי ואגלה פרטים על העלילה, אז מי שמעדיף לא לדעת מה בדיוק קורה בסרט שידלג שיפסיק לקרוא כאן (זה קשה אבל אפשרי).
כמו ב"ורה דרייק" של מייק לי יש המון שמחה וחיוכים בחוג המשפחה, עד שהמשטרה מגיעה. במקרה הזה, אנשים שקשורים להפיכה הצבאית המתרחשת מגיעים לבית משפחת פאביה. הם לוקחים את אבי המשפחה ל"חקירה", ובהמשך גם את האמא והבת הגדולה שבבית. עם כיסויי ראש כהים הן מוסעות לחדר חקירות. האם משוחררת הביתה רק אחרי 12 ימים, ולאחר מכן מתחיל ניסיון שלה להבין מה עם בעלה, איפה הוא מוחזק.
"אני עדיין כאן". פרננדה טורס.
כשגורלו מתברר צריכה המשפחה להתמודד עם ההשלכות של זה, זה לא קל, אבל האמא לוקחת פיקוד, כמובן. וזהו. מנקודה זאת לא ממש קורים דברים, פג העניין במה שקורה אבל הסרט ממשיך וממשיך עוד ועוד, קופץ שנים קדימה מספר פעמים, ואז משלימים פרטים למה שקרה בינתיים בדיאלוגים מביכים, עד לקטע סיום שלא מספק דבר.
כשאחרי זה, במה שהפך למרבה הצער לנורמה בסרטים מהמאה הזאת שמבוססים על סיפור אמיתי, יש כותרות על חיי הדמויות לאחר ההתרחשות בסרט, על רקע תמונות של האנשים האמיתיים. המידע הנוסף כולל פרטים מיותרים והרבה פרטים מעניינים לכתבה או סרט תיעודי על המשפחה אבל הם לא ממש נוגעים למה שראינו בסרט. אולי היה שווה להקדיש את חצי השעה האחרונה של הסרט להצגתם במקום לבזבז את הזמן שלנו על כלום, ולא להסתפק בשורה כתובה, אבל אז אולי הפוקוס של כל הסרט היה משתנה.
"אני עדיין כאן". סלטון מלו.
לא ברור למה היה צריך 137 דקות לסיפור שרצו להציג. אנשים נחטפו, נעלמו, נרצחו בברזיל (ובמדינות אחרות בדרום אמריקה) בימי הדיקטטורה שם. "נעדר" עם ג'ק למון וסיסי ספייסק היה סרט טוב סביב הנושא הזה. ב"אני עדיין כאן" מוצג סיפור של היעלמות כזאת בחסות ארץ ללא חוק. זה עצוב, זה עשוי טוב, אבל ברגע שברור שהוא לא יחזור אז יש בעיה. כמעט מיד אחרי זה נגמר המתח הדרמטי והסרט מתעקש להמשיך וכמעט משכיח את החלקים הטובים שהיו בו.
דירוג: 
אני עדיין כאן (ברזיל, צרפת, 2024)
בימוי: וולטר סאלס | תסריט: מורילו האוזר, היטור לורגה, מרסלה רובנס פייבה | משחק: פרננדה טורס, פרננדה מונטנגרו, סלטון מלו, אוטביו לינהרס | מוסיקה מקורית: וורן אליס
הפצה: לב סרטים ובתי קולנוע, החל מה-20.02.2025 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: